בדין צירוף קטן למניין ולזימון

בדין צירוף קטן למניין ולזימון

השו"ע פסק בסימן נה ס' ד' “ יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצרוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים"

ואילו בסימן קצט ס' י כתב "קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלושה ובין לעשרה". הג"ה ויש אומרים דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלוש עשרה שנה, דאז מחזקינן לה כגדול שהביא שתי שערות וכן נוהגין ואין לשנות .

לכאורה, ישנה סתירה בדברי השו"ע, לא מובן מה החילוק בצירוף קטן לעשרה בתפילה או בזימון ? והרי שהרמ"א לא חילק בצרוף קטן ?

והרי איפכא מסתברא (שיותר קל לצרף קטן לתפילה ולא לזימון) כמו שאמר ריב"ל "שאע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה" שכל שיש עשרה השכינה שורה ואפילו יש ביניהם קטן המוטל בעריסה שאין בו דעת, כי לדבר שבקדושה לא בעינן דעתא אלא שתהא שכינה שורה, אבל בזימון בעינן דעתא שהרי המזמן אומר לחבריו שיזדמנו לברך וכל שיש ביניהם מי שאין בו דעת לא שייך בו זימון ?!

המשנה בראש פרק ז' במסכת ברכות אומרת " נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן"

הגמרא הבבלי בדף מז: כתבה " אמר רבי אסי (יוסי) קטן המוטל בעריסה מזמנים עליו. והא תנן (במשנה שלנו) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם ? הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה...אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין , א”ל רב נחמן וארון גברא הוא ?!...א"ר יוחנן קטן פורח מזמנין עליו, תנ”ה קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן...ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ( יש מחלוקת גדולה בפוסקים אילו שמועות נדחו) אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין ? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכי יתיב ? רבא אחוי לשמי טללא (גג), אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה תרוויכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע (פרש"י דלעת, ואית דגרסי מקטפיה, וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב. ובלשוננו מקטנות ניתן להבחין את גדלותם של הקטנים).

סתירה לעומת הירושלמי (הל' ב) א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות .

נחלקו הראשונים בסוגיה:

תוס' ( בדף מח. בד"ה ולית הלכתא) אומר ר"ת שההלכה כריב"ל דאמר קטן ממש[1] עושין אותו סניף לעשרה לברכת המזון וה"ה לתפילה ( ודווקא קטן אחד מצטרף אבל שנים לא) אבל ( בזימון) בשלושה לא[2] ( המעשה של הירושלמי היה בשלושה ולכן לא צרפו אותו). ומיהו תימה דבב"ר ( פ' צא) קאמר עלה דריב"ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפילה לא. ור"ת אומר שאין הלכה כבב"ר לפי שחולק על הגמרא שלנו. ויש מצרפין קטן לתפילה רק שיהא חומש בידו ועל זה אומר ר"ת מנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה"נ אטו חומש גברא הוא.

ור"י ^[3] חולק וגורס שעושין קטן סניף לספר תורה , כלומר לקריאת התורה כמו שכתוב במגילה כג. דקטן עולה למניין שבעה אבל לא לזימון ( והמעשה של אביי ורבא לא היה לזימון אלא רק כדי לבחון אותם האם יש בהם בינה כאשר היו קטנים מאוד – תוס' ד”ה אביי) וקטן וספר תורה מצטרפין. ור"י אומר שגם ר"ת עצמו לא היה נוהג לעשות כן , לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה.

הרי"ף פסק את רב נחמן וכתב דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין, מזמנין עליו והכין חזינא לגאון ( הרב האי גאון).

 

הר"ן[4] לומד בשם מורו מהמעשה של רב נחמן שמדובר אפילו בקטן בן ח' ובן ט' ולכן הוצרך לומר היודע למי מברכין, שאפילו שאינם כ"כ גדולים, יש מהם שהם פיקחים יותר ומכירים במהרה את בוראם ויש מהם שאינם מכירים כ"כ במהרה ובא להשמיענו שאינו תלוי בהבאת שתי שערות אלא כיון שיודע למי מברכין מזמנין עליו מיד … (עכשיו הוא בונה יסוד גדול) ודווקא לעניין בהמ"ז עושין אותן סניפין מפני שכל אחד בפני עצמו יכול לפטור עצמו מחיוב ברכת המזון אבל לקדיש ולקדושה ולברכו שכל אחד ואחד לא היה יכול לפתור עצמו מחיוב בשום עניין צריך שהיו כולם בני מצווה וכן כתבו מקצת הגאונים.

הרא"ש כתב שאין עושין קטן סניף לעשרה לברכת המזון ולתפילה ולשלושה עד שיביא שתי שערות (פסק כר"י וכמו ר"ת שלא פסק את שיטתו למעשה וכרבנו חננאל).

הטור ( בס' נה) כתב " ואילו העשרה צריך שיהיו כולם בני חורין וגדולים"

הרמב"ם ( הלכות תפילה פ"ח ה"ד) כתב " וכיצד היא תפילת הציבור... ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים" והכסף משנה שם אומר שדעת הרמב"ם שהלכה כרב נחמן שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו דווקא בברכת הזימון ולא בתפילה. ובהלכות ברכות ( פ"ה ה"ז) כתב "קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו ואע"פ שהוא כבן ז' כבן ח' ומצטרף בין למניין שלושה בין למניין עשרה לזמן עליו"

הריב"ש ( בתשובה ס' תנא) אפילו לדברי המתירין לעשות קטן סניף לתפילה צריך שיהיה בן דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפללין ושיהא בן ט' או בן י' או לכל הפחות גדול מבן ו' , אבל קטן מבן ו' אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי מתפללין אינו כלום שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות ( גיטין נט.) וכמו הרמב"ם... רואה אני את דברי הרמב"ם שלא התיר לתפילה כי אם כולם גדולים עכ”ל.

הכלבו בס' כה כתב שנהגו כל ישראל לעשות קטן סניף לעשרה ואפילו שנים ובשעת הדחק אפילו שלושה (כמו שמצרפין שלושה אוכלי ירק ) . אבל לצירוף קטן לשלושה דווקא אחד אבל שנים לא, דרובא דגדולים בעינן.

בעניין צירוף קטן לתפילה השו"ע בס' נה פסק שאין לעשות קטן סניף לעשרה בתפילה כמו הרמב"ם, הרא"ש, הר"ן, הריב"ש, ר"י ומאחר שר"ת לא רצה לעשות מעשה ועוד.

 

בעניין צירוף קטן לזימוןמכיוון שהרי”ף פסק להתיר וכ"כ הרמב"ם לכן השו"ע בס' קצט פסק כמותם ונגד הרא"ש[5] "שקטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע מי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלושה ובין לעשרה"

הבית יוסף מסביר שאע"ג שמשמע איפכא (שיותר קל לצרף קטן לתפילה ולא לזימון) כמו שאמר ריב"ל " שאע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה" נראה לי שריב"ל סובר שכל שיש עשרה השכינה שורה ואפילו יש בניהם קטן המוטל בעריסה שאין בו דעת, כי לדבר שבקדושה לא בעינן דעתא אלא שתהא שכינה שורה, אבל בזימון בעינן דעתא שהרי המזמן אומר לחבריו שיזדמנו לברך וכל שיש ביניהם מי שאין בו דעת לא שייך זימון. אבל לשיטת הבית יוסף דברי ריב”ל נדחו בגמרא כי לדבר שבקדושה אין מצרפין קטן המוטל בעריסה ( אף פוסק למעט ר"ת לא התיר לצרף קטן בעריסה וגם ר"ת לא עשה מעשה ) כי דבר שבקדושה חמור יותר מזימון. והשכינה שורה רק כאשר יש עשרה גדולים. והלכה נפסקה בגמרא כרב נחמן שאמר שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ( ולא מצרפים אותו לתפילה).

והר"ן הסביר שדווקא לעניין בהמ"ז עושין אותן סניפין מפני שכל אחד בפני עצמו יכול לפטור עצמו מחיוב ברכת המזון ( אם הוא לא יאכל כשיעור פת ומצרפים קטן כמו שמצרפים שלושה שאכלו ירק) אבל לקדיש ולקדושה ולברכו שכל אחד ואחד לא היה יכול לפתור עצמו מחיוב בשום עניין ( כי כל אחד חייב בתפילה) צריך שהיו כולם בני מצווה ( מחויבים בדבר) . וכ"כ המגן אברהם בס' קצט בס"ק ו.

 

[1] פירש רב האי גאון - דכל בי עשרה שכינתא שריא ( סנהדרין לט.) נלמד מ "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) אומרים קדושה בעשרה לא שנא גדולים לא שנא קטנים קריינן ביה בתוך בני ישראל. לפי ר"ת כל השמועות נדחו למעט של ריב"ל.

 [2] הירושלמי (ה"ב) מסביר את החילוק בין צירוף קטן לי' לבין צירוף לג' וז"ל מה תמן שמזכירין את השם (זימון בי') עושין אותו סניף, כאן ( זימון בג') שאין מזכירין את השם לא כל שכן ? א"ל והא אינו כל שכן (דאדרבא איפכא מסתברא), תמן ( זימון בי') ע"י שהן אומרים את השם ( ע"י שהן רוצין להזכיר את השם, התירו להן ע"י הדחק לצרף קטן כדי שיזכירו את השם) עושין אותו סניף , וכאן ( זימון בג') שאין קורין את השם ( בשלושה אין הזכרת השם לא התירו לצרף קטן) אין עושין אותו סניף. וכן הובא באורחות חיים ( הל' ברכת המזון ס' לט) בשם הראב"ד (תמים דעות ס' א').

[3] ר"י סובר שהגמרא שאמרה שלית הלכתא ככל הני שמעתתא התכוונה גם לסתור את רב יוחנן ( שחידש שאע"פ שהשערות אינם גדולים כ"כ, כיון שהם פורחים ויוצאים קצת סגי, והוא נדחה כי צריך שערות ארוכות כדי לכוף ראשן לעיקרן – פירוש של הבית יוסף) אבל לא לסתור את הברייתא כי רב נחמן לא יחלוק על בריתא שאמרה "ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו", ולכן מסביר את רב נחמן שאמר שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו דווקא כשהביא שתי שערות. ואז מסקנת הירושלמי כמו הבבלי שאוסר לצרף קטן.

[4] לפי הר"ן גם השמועה של ריב"ל נדחתה בגמרא.

[5] בדיוק לפי מה שכתב הבית יוסף בהקדמתו "ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והראש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם..”